ראיון פרידה עם שירי פירדמן, המסכמת עשור של הובלת תחום קהילה, חינוך ושותפויות ברשות ניקוז ונחלים ירדן דרומי

10.5.26

אחרי קרוב לעשור של עשייה, שירי פירדמן מסיימת את תפקידה כמנהלת אגף קהילה, חינוך ושותפויות ברשות ניקוז ונחלים ירדן דרומי. בריאיון פרידה, היא מתבוננת אחורה על הדרך, על הרגעים המכוננים ועל התובנות שנולדו מתוך עבודה בשטח.

איך התחיל המסע שלך ברשות?

הגעתי לרשות הניקוז בשנת 2016 כיועצת ארגונית ומנהלת משאבי אנוש, במסגרת תהליך ארגוני עם כניסתו של עובד יבין לתפקיד המנכ"ל. במהלך השנה הראשונה ליוויתי תהליכים משמעותיים, מכתיבת חזון, דרך עקרונות לתרבות ארגונית ועד החלטות מורכבות כמו סגירת מחלקת התיירות. מתוך התהליך עלתה ההבנה שיש צורך אמיתי בחיבור לקהילה המקומית, וב-2017 הוחלט להקים את מחלקת קהילה וחינוך – ונבחרתי להוביל אותה. שם התחיל המסע. הבנו שהקהילות שחיות כאן היו לפנינו ויהיו אחרינו, ולכן אי אפשר לפעול במרחב בלי לדבר עם מי שחי בו. כמו שדופקים בדלת לפני שנכנסים לבית – גם אם יש סמכות, יש דרך. מתוך זה נולד המשפט שמלווה אותנו עד היום: "לתכנן, לבצע ולדבר עם אנשים באותה עוצמה".

איך התפתח תחום החינוך ומה היה הייחוד שלו?

תחום החינוך הפך למנוע מרכזי בעשייה. הרחבנו בהדרגה את תוכנית “שומרי הנחל” והבאנו אותה גם ליישובים ערביים ולערים, לבתי ספר יסודיים, על יסודיים, חינוך מיוחד ולתנועות נוער. התחלנו לייצר חיבור לפרויקטים של שיקום נחלים אשר העמיק את משמעות התוכניות: התלמידים לא רק למדו, אלא הפכו לשותפים פעילים בשיקום הנחל בשילוט, יצירת פסיפסים, פיתוח משחקים שמחברים בין הישוב/ העיר לנחל וחיזוק חווית הביקור במגוון פרויקטים של שיקום נחלים. במקביל, דייקנו תכנים ומתודות בדגש על למידה חווייתית ולמידת חוץ מבוססת נחל. כך נולד גם המשחק “הראשון בנחל”, שהפך לפלטפורמה חווייתית להיכרות עם המרחב. לאורך השנים המשכנו לפתח כלים נוספים כדי לענות על צרכים מהשטח ולחזק את החיבור לנחלים.

מתי הבנת באמת את המשמעות של קהילה?

בפרויקט נחל השבעה. הגענו עם תקציבים לשיקום אחרי שנים של הזנחה, אבל ראינו שגם אחרי ניקוי – הפסולת חוזרת. הבנו שזה לא רק עניין של תחזוקה אלא של שייכות. סביב השולחן ישבו גופים רבים, אבל השינוי האמיתי הגיע דרך חיבור לקהילה ולנוער. התלמידים היו שותפים אמיתיים – הם ישבו בדיונים, השפיעו על התוכניות והובילו פעילות בשטח. עם הזמן נוצרה תחושת בעלות, הנחל הפך למקור גאווה לכלל תושבי הכפר שיבלי. הרגע המכונן הגיע כשמישהו השחית את המקום, ותושב מקומי יזם מבצע שיקום. לראות צעירים משיבלי עובדים יחד עם בני נוער מכפר הנוער "כדורי", לצד ראשי רשויות שאומרים “הנחל של כולנו” – זה היה רגע שמבהיר מהי קהילה. זה לא סוף הדרך, יש עבודה מתמשכת, אבל ברור שאם יש קהילה מחוברת ומנהיגות מחויבת – אפשר לחולל שינוי.

מה מיוחד בפרויקט עיינות קישיון?

זה פרויקט שממחיש את הגישה כולה. לא רק שיקום פיזי של מעיין, אלא יצירת קהילת נחל ומנגנון ניהולי משותף. התחלנו ממיפוי קהילתי, המשכנו בהקמת קבוצה פעילה, והיום יש קהילה שמסיירת, מנקה, מנטרת ומדווחת. הפעילים דוחפים פרויקטים כמו דיגום איכות מים, משתתפים בשיקום אקולוגי ומלווים על ידי אנשי מקצוע. החיבור בין הקהילה, הנחל והגופים האחראים הוא לב הדבר. מפגש בין פעילי הקהילה להנהלת רשות הניקוז היה רגע שיא מבחינתי, שיש לשמר ולהעצים – הקשבה הדדית אמיתית מתוך רצון לייצר טוב משותף למרחב מנוהל בר קיימא.

איך הפכתם את העשייה לתפיסה סדורה?

בתהליך רפלקטיבי עצרנו להסתכל על מה שעשינו וגיבשנו תובנות לכדי תיאורית שינוי:  אם תהיה ברשות הניקוז קהילה אקטיבית ושותפה במרחב הנחל, בעלת ידע ויוזמה המחוברת למשאב המים, אז יהיה מרחב נחל בריא ושמור לאורך זמן. הדרך לזה כוללת עבודה עם מערכת החינוך, קהילת נחל פעילה, קורסים והכשרות בחברה הערבית, העמקת השותפויות עם רשויות וארגונים, וצמיחה של צוות אגף שותפויות קהילה וחינוך. התהליך מתאר מעבר מהשתתפות למעורבות ולהובלה, ומחבר בין חינוך, קהילה, שותפויות והעצמת צוותים דרך מערך שלם של הכשרות, תהליכים, שיתופי פעולה ומדדי הצלחה ברורים.

הנכחנו את מקומה של הקהילה המקומית כחלק אינהרנטי מפיתוח, שימור וניהול מרחב נחל.

מה למדת על שותפויות לאורך השנים?

שותפויות הן הבסיס לניהול מרחבי נחל, אבל הן גם מורכבות. בפרויקט נקודתי ברור מי אחראי על מה, כשמדובר בניהול משותף של מרחב – האתגרים גדולים יותר. מחד, הגופים והארגונים במרחב מגיעים עם סמכות, אחריות, ואינטרסים שונים, ובהתאם מביאים תקציבי פיתוח ושיקום לשטחים הפתוחים. מאידך, שום גוף ממשלתי כיום לא מתקצב ניהול ותחזוקת מרחבי נחל. כאבי הפסולת הגושית ומהמטיילים, נסיעה פרועה מסוכנת ואירועי ונדליזם הביאו את כלל הגופים להבנת הצורך בשיתוף פעולה ניהולי תחזוקתי. קהילה מקומית מחוברת לנחל, מהווה "עיניים בשטח" לשמירת המרחב בדיווח על מפגעים, הסברה ומבצעי ניקיון ומשפיעה מלמטה על הרשות. עם זאת, הקהילה לא מחליפה את האחריות של הרשות המוניציפלית, שלעיתים רבות מתנהלת בעומס וקשיים תקציביים, עם יכולת מוגבלת להקצעת משאבים לתחזוקת השטחים הפתוחים.

הפיצוח היה סיווג מרחבי נחל ואתרים לפי עוצמת קליטת הקהל, תמחור עלויות והתאמת העוגנים הכלכליים לניהול שטחים פתוחים.  עוגנים אלו, המרוויחים או נהנים ממרחב הנחל המטופח, מזינים תקציבית את המנגנון הניהולי המשותף ומהווים מנופים לפיתוח כלכלי ליצירת אקוסיסטם מרובה תועלות המאזן בין סביבה, כלכלה וחברה.

למה בכלל צריך קהילה בניהול נחלים?

הקהילה היא זו שחיה את המרחב, פעמים רבות היא לא מקבלת ביטוי מספק, למרות שהיא מכירה את הנחל ויכולה להיות גורם משמעותי בשמירה עליו. תושבים שיודעים שיש מי שקשוב להם, ידווחו על מפגעים, ישמרו על הנחל וגם יהנו ממנו באופן מכבד. החקלאים הם קהילה משמעותית במרחב שלנו, שגם איתם עברנו דרך: הבנו שכאשר מאפשרים להם להיות חלק מההחלטות, מגיעים לפתרונות מיטביים  לכלל השותפים למרחב. בכל פרויקט נקיים שיח עם נציגי הרשות המוניציפלית, היועצים שלנו יבדקו מה המרחב צריך- הטבע והנחלים. המקום של התושבים כאן חייב להיות ברור, בבחינת:

 Nothing about us without us”".

איך פעלתם בחברה הערבית?

כשליש מהרשויות במרחב הן ערביות, העבודה התמקדה בחיזוק תחושת השייכות והגאווה המקומית במשאבי הטבע. דרך למידה חווייתית, יציאה לטבע, הכרות עם המורשת המקומית והעצמת צוותי חינוך הצלחנו לבנות תוכניות משמעותיות בבתי ספר ובמסגרות נוער. השקענו בהכשרות למורים ולגננות, והתהליך התרחב גם להורים ולקהילה כולה. נחל תבור הוא חוט מקשר בין קהילות יהודיות וערביות, חיבור שמאוד נוכח בפעילות הקהילתית במרחב והפך למשמעותי בתוכניות החינוכיות "חיים משותפים לאורך הנחל" עם מוזיאון עין דור.

מה הכוח של ידע ולמידה?

לידע יש תפקיד מרכזי, אך רובנו לא תמיד פנויים לשימורו. קיימנו כמה כנסים ששימשו פלטפורמה לשיתוף, למידה והעמקה, תוך שילוב אנשי מקצוע, רשויות ותושבים. זכינו לשיתופי פעולה עם מוסדות אקדמיים, בהכרות עם הרשות וחיבור בין מחקר לפעולה בשטח, ליצירת למידה משותפת שמקדמת מודלים חדשניים לניהול.

למה את מדברת בלשון “אנחנו”?

כי זו הדרך שבה הדברים קורים. שום דבר לא נעשה לבד – הכל נעשה יחד עם צוות הרשות ועם שותפים רבים בעלי עניין. הבסיס לעבודה הוא אמון, וההבנה שהידע לא נמצא במקום אחד. רק דרך חיבור בין קולות שונים אפשר לייצר משמעות אמיתית ולבנות תהליכים בני קיימא.

לסיום: מה את לוקחת איתך מהדרך?

תחושת שליחות עמוקה והתרגשות יומיומית מהעשייה. התחושה שאני יוצרת משהו שגדול מסך חלקיו, החיבורים עם אנשים והעשייה המשותפת למען הסביבה – כל אלה מילאו אותי באנרגיה. זכיתי להפוך שיתופי פעולה לעשייה משותפת אמיתית וליצור תהליכים ששינו את פני השטח. היתה לי זכות לעבוד עם אנשים ונשים ממגוון ארגונים ציבוריים במרחב הפועלים במחויבות ואחריות, ואני מאמינה ברשות הניקוז ואנשיה שימשיכו בעשיית הטוב.

אני יוצאת לדרך חדשה עם אמונה שהמורשת שבנינו יחד תמשיך להדהד.